עידן נ' חגית ואלי השקעות בע"מ

פסק דין

בהתאם להסכמה הדיונית בין הצדדים, אשר קיבלה תוקף של החלטה ביום 09.10.13, אנו נדרשים להכריע בשלושה רכיבי תביעה: הפרשים בגין פיצויי פיטורים, חופשה שנתית וניכויי שכר בגין היעדרויות, וזאת בהסתמך על כתבי הטענות, על המסמכים שצורפו לתצהירים, לרבות דוחות הנוכחות, אשר הוגשו במהלך הדיון ובהסתמך על טיעוני ב"כ הצדדים, שנשמעו בפנינו.

באשר לרכיב התביעה, המתייחס לנספח א' לכתב התביעה, הסכימו הצדדים, כי, מבלי שהדבר יהווה הודאה של צד בטענות רעהו, ולפנים משורת הדין, תשלם הנתבעת לתובע סכום בסך של 10,000 ₪.

לשאלת ההפרשים בגין פיצויי פיטורים

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה, האם סך של 1,539 ₪ ברוטו, אשר שולם לתובע תחת הכותרת "נסיעות", הנו אכן רכיב נסיעות אותנטי, ובתור שכזה, אין חולק, כי אינו צריך לבוא בחישוב השכר הקובע לעניין פיצויי פיטורים, או שמא, מדובר, בתשלום שהוכתר באופן מלאכותי או פיקטיבי כ"נסיעות", שעה שהלכה למעשה, מדובר בשכר עבודה, ובתור שכזה, לקחתו בחישוב פיצויי הפיטורים.

הנתבעת הציגה טענה חלופית ראויה, לפיה, ככל שייפסק כי מדובר, הלכה למעשה, ברכיב שכר ולא בתשלום אותנטי של נסיעות, הרי שיש להפחית הימנו את סכום הנסיעות שהיה משתלם לתובע, בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק. או אז, התוספת לשכר היסוד קטנה מהסכום אשר נתבע ע"י התובע.

לאחר ששבנו ועיינו בכתבי הטענות, נחה דעתנו, כי מדובר ברכיב אותנטי של נסיעות, אשר אינו חלק משכר היסוד, ואת טעמינו נסביר להלן.

אכן, כטענת התובע, רכיב זה שולם לתובע, ללא קשר לסכום המקסימאלי המתחייב על פי צו ההרחבה, ובניגוד למקובל, אף שולם בשלמותו בחודשים בהם התובע נעדר מעבודתו, וסביר היה שהסכום יופחת בהתאם.

לא נעלמה מעינינו הטענה, כי מדובר בסכום גבוה משיעור הוצאותיו בפועל של התובע בגין נסיעות אל מקום העבודה וממנו, וגבוה (כמעט פי שניים) מהתעריף המקסימאלי המתחייב על פי צו ההרחבה. חרף האמור לעיל, נתנו משקל לאמור בספח א' לכתב התביעה ולתצהירי התובע – המסמך, שאינו נושא תאריך, ובו, לכאורה, סיכום תנאי העסקתו של התובע עם מעברו לעבוד בסניף חולון של הנתבעת.

נדגיש, כי בכל הקשור למסמך עצמו, הצדדים הגיעו לגביו להסכמה כספית, וזאת מבלי שצד יודה בטענות משנהו. בעניין זה, כמובן שאיננו נדרשים להתערב או להכריע, ואף נתנו תוקף של החלטה להסכמה הנ"ל, אלא, שתוכנו של המסמך מלמדנו, כי אכן, כדברי ב"כ הנתבעת בסיכומיו בפנינו, דובר מלכתחילה על תשלום מטיב בכל הקשור לנסיעות, ולמעשה, לתשלום שמקובל לכנותו "אחזקת רכב".

אנו למדים זאת מכך, שבנוסף לתשלום המטיב בסך 1,000 ₪ (נטו), הסכימו הצדדים על השתתפות הנתבעת בטסט השנתי של התובע בשיעור 50% ואפילו לתשלום מותנה בסך 3,000 ₪ בגין פחת.

אין חולק, כי תנאים אלה הנם אכן תנאים מטיבים, וחורגים בהרבה (לטובת העובד) מאשר המעסיק נדרש לשלם על פי דין.

למעלה מן הדרוש נציין, כי גם הנתבעת עצמה, אשר טענה (עובר להסכמה הדיונית) כי אין ליתן למסמך זה תוקף משפטי מחייב, ציינה, ביחס לרכיב הנסיעות בסך 1,000 ₪, כי רק לצידו סומנה האות האנגלית "V", סימן ועדות לכך, שזהו הרכיב היחיד שעליו סוכם פוזיטיבית בין הצדדים.

הנה כי ההסדרים המפליגים ביחס לרכבו הפרטי של התובע, הביאונו למסקנה, כי רכיב הנסיעות בסך 1,000 ₪, הנו פרי הסכמה אותנטית של הצדדים ביחס להוצאות הרכב של התובע, ולא תשלום שכר עבודה שהולבש בכסות מלאכותית על מנת שהנתבעת תתחמק מהכללתו בחישוב פיצויי הפיטורים אשר עשויים להגיע לתובע ביום מן הימים.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את טענתו של התובע, ולפיה מדובר בסכום שיש לקחתו בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. בהיעדר ראיה לסתור, הסכום אפוא ששולם לתובע ע"י הנתבעת בגין פיצויי פיטורים בסך 38,437 ₪, הנו הסכום לו הוא היה זכאי על פי דין, ומכאן, שרכיב זה בתביעתו – נדחה.

לשאלת החופשה השנתית וניכוי בגין היעדרויות

נקדים ונציין, כי מבחינה ראייתית, התשתית הראייתית הרלוונטית שהונחה בפנינו לבחינת המחלוקת דנן כוללת דוחות נוכחות (נת/1) ותלושי שכר.

התובע טען, כי אין הלימה בין השניים. במהלך סיכומי ב"כ הצדדים בפנינו, הצביע ב"כ התובע על דוגמאות אחדות שמדגימות את טענתו זו.

לאור העובדה, כי הנתבעת לא הציגה בפנינו יומן חופשות, כי אם רק את דוחות הנוכחות, ומכיוון שלא נטען כי דוחות הנוכחות אינם אותנטיים, הרי, שבהיעדר ראיה לסתור, ובהתאם להלכה הנוהגת, בכוונתנו לבצע את הבדיקה באמצעות השוואת שתי קבוצות המסמכים הנ"ל זו לזו, ובאשר לימי חופשה, לבדוק את טענותיו של התובע גם לנוכח האמור בחוק חופשה שנתית לעניין ימי החופשה להם הוא זכאי.

אין חולק, כי התובע החל עבודתו ביום 29.03.2006 וכי יחסי העבודה בין הצדדים באו אל סיומם ביום 31.03.2010.